חוויות לא קלות בעבודה במקסיקו

אף פעם לא חשבתי לעבוד בחו"ל. חשבתי שאשתחרר מהצבא ואעבוד, כמו רוב החברות שלי, במלצרות, עד שיגיע הזמן להירשם ללימודים. אבל יום אחד אחד החברים שלי סיפר שלאח שלו יש עגלות במקסיקו. האמת, הוא אמר שלאח שלו יש עגלות באיים הקאריביים. ישר נדלקתי, ואיכשהו הצלחתי לשכנע גם את חברת הילדות שלי שברגע שאנחנו משתחררות אנחנו עפות לשם. לא כל כך ידעתי מה זאת בכלל העבודה הזאת, אבל משהו פשוט הרגיש לי נכון. אם להודות על האמת, הייתי פשוט ילדה בת 20 וחשבתי שגיליתי את אמריקה. מה שהכי יפה בסיפור הזה, זה שבדיעבד מתברר שצדקתי. אבל זה לא אומר שהכל הלך חלק.

הריב עם ההורים

מקסיקו? עבודה במקסיקו? מכירות?? ההורים שלי פשוט לא הבינו מאיפה נפלתי עליהם. למעשה, במשך שבועות הם חיכו שאני אבוא ואגיד להם שירדתי מזה, שזאת סתם הייתה התלהבות של רגע. כשזה לא קרה, הם התחילו באמת להילחץ. הם לקחו אותי לשיחה רצינית עם האחים הגדולים שלי, שיחה שבה כל אחד אמר את דעתו בנושא "למה אסור בשום פנים ואופן שמיה תיסע למקסיקו".
הטיעונים שלהם היו שזה מסוכן, שמה פתאום לעבוד בחו"ל, שמה פתאום מכירות, ועוד של 12 שעות ביום, ושאני בטוח אתגעגע ולא אחזיק מעמד. אם לקפוץ רגע לסוף, אחרי שלוש שנים שבהן עבדתי שם ונהניתי כמעט מכל רגע, הם סוף סוף הסכימו להודות שהם דיברו שטויות.

כל ההתחלות קשות

בהתחלה לא הבנתי מה עשיתי. הגענו למקסיקו, הביאו אותנו לדירות של העובדים וכולם נראו לנו פריקים או ערסים או סתם אנטיפתיים. ואם כבר סטראוטיפיים, אנחנו היינו שתי צפונבוניות מפגרות מרמת אביב. מיותר לציין שתוך כמה ימים כבר היינו כולנו חברים הכי טובים. למעשה, עברו כבר שנתיים מאז שחזרתי לארץ ועם חלק גדול מהאנשים אני בקשר עד היום. אחרי שגמרנו לעכל את האנשים החדשים שנפלו עלינו, הבוס התקשר והודיע שלמחרת אני מתחילה לעבוד. התרגשתי, בחרתי בגדים והתייצבתי בעגלה מורעלת ומוכנה למלחמה על כל בנאדם תמים שרק עבר בקניון. כמובן שאף אחד לא עצר לי. עד שאחד הואיל בטובו לעצור, הקשיב לכל הנאום שלי ואמר "את מאוד חמודה אבל אין סיכוי שאני קונה קרמים". אני משוכנעת שאם הייתי עוצרת אותו אחרי כמה חודשים הוא היה קונה ממני את כל העגלה. בסוף היום מצאתי את עצמי בוכה בקניון מול חנות סגורה של זארה ושואלת את עצמי מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשבאתי לכאן. כאבו לי הרגליים, כאב לי הגב, כאב לי הלב מגעגועים והכיס שלי מעולם לא הרגיש ריק יותר.

עשיתי את זה!

אחרי ארבעה ימי עבודה קשים ומתישים הרגשתי שאני מתחילה לעלות על הנוסחה. שברתי את השיא של החברה ליום רביעי של עבודה בחו"ל ולא הפסקתי לחייך. עברתי מהדגמה להדגמה, ממכירה למכירה, ואפילו לא היה לי חשק לצאת לאכול. רק רציתי למכור יותר מהבחור שעבד איתי באותו זמן על העגלה, ואגב היה תותח מכירות ידוע. חזרתי לדירה שלי עייפה ומחויכת, ואחרי שפטפטתי קצת עם החבר’ה החדשים שכבר התחלתי לחבב, התקשרתי להורים שלי ובישרתי להם שאני כבר לא בוכה. כעבור שלוש שנים, עם כמה חופשות שלי בארץ וכמה חופשות של המשפחה במקסיקו, הצלחתי לעשות את הבלתי ייאמן - להתנתק מהעגלה ולחזור הביתה.

Comments are closed.