עבודה באוטווה

אני חושבת שהרגע הכי קשה בחיים שלי היה כשקיבלתי סירוב לויזה בשגרירות ארצות הברית בסיום הצבא. אחותי כבר עבדה בעגלות של ים המלח בוגאס במשך 5 שנים וסידרה כך שברגע שאשתחרר החברה שבה היא עבדה תממן לי כרטיס טיסה לארה"ב, כשקיבלתי את הסירוב לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי כי התוכנית די נהרסה לי. דיברתי עם אחותי על אופציות אחרות והיא אמרה שהמון מהחברות שלה עשו את אותה עבודה בקנדה. אחת החברות שלה המליצה לי על החברה שבה היא עבדה ונפגשתי איתם כדי לקבל מידע על עבודה באוטווה.

עבודה בקנדה - ברוכים הבאים לאוטווה

גיליתי שיחסית הרבה מהאנשים שמקבלים סירוב לויזה לארה"ב פונים לכיוון העבודה בקנדה , אבל לרוב פונים לערים הגדולות כמו טורונטו ומונטריאול, הרגשתי כאילו משהו לא לגמרי ברור לי, למה שאני אבחר בעיר לא מרכזית ולא מוכרת לבלות בה את התקופה הקרובה ולהרוויח בה כסף אם אין שם שום דבר. אני לא אשקר, אני לא הכי חזקה בגיאוגרפיה ולא היה לי מושג איפה אוטווה נמצאת בכלל, בהתחלה אפילו חשבתי שהחברה של אחותי המציאה עיר, אבל כשהתחלתי באמת לקרוא ולשמוע גיליתי שאוטווה היא עיר הבירה של קנדה (שוק! כי הייתי בטוחה שטורונטו זו עיר הבירה), הסתבר לי שהאוכלוסייה שם מאוד עשירה ושתרבות הצריכה שם מאוד אינטנסיבית בעיקר בגלל שזו עיר משעממת לפי מה שכולם אומרים ולאנשים שם אין שום דבר לעשות חוץ מלבלות בקניון. אבל למען האמת, לא הפריע לי שלא תהיינה הסחות דעת בתקופת העבודה שלי אז החלטתי ללכת על זה.

עבודה בקנדה - התחלה קשה

הגעתי לחברה קטנה שסיפקה עבודה באוטווה כבר 6 שנים, שבשנים של עגלות זו תקופה לא מבוטלת בכלל, המגורים היו חמודים, הייתה לי שותפה חמודה לחדר, היא הייתה מופנמת כל כך שלא הבנתי איך היא יכולה למכור בעגלה בכלל אבל בפעם הראשונה שראיתי אותה בפעולה זה היה כאילו קורה איזה קסם, לא הייתה אישה שהייתה מסוגלת לסרב לה. זה היה מדהים. לקח לי איזה חודש עד שהבנתי בתכלס איך מגדילים מכירה ומגיעים מסכום של 100$ למכירה לסכום של 600$ ויותר. אבל בסוף זה קרה והתחלתי למכור. האמת היא שבגלל שלקח לי חודש שלם לעשות מכירה גדולה חשבתי שאולי אין לי את זה, ואולי אני בכלל לא הייתי צריכה לחפש עבודה בקנדה, אלא עבודה במוזס או מסעדה כלשהיא בסגנון. אבל כשזה מגיע - זה מגיע, וכל מוכר בעגלה יכול להעיד על זה. או שאתה מתאהב בעגלה, או שאתה פשוט לא. אצלי ההתאהבות קרתה ברגע שהצלחתי לשכנע לקוחה לקנות שני סטים מכל ריח של הסולט-בודי באטר כי אין לה דרך לדעת איזה היא תרצה לתת במתנה לאחיות שלה.

עבודה בקנדה - לא מוותרת כל כך מהר...

באמצע השנה השניה שלי באוטווה כבר הייתי גם על תקן טריינרית והגיע לחברה בחור מקסים בשם אלון, אלון בן 23, היה במקור מוונקובר, ועלה עם המשפחה שלו לארץ בגיל 5, וממש רצה לחזור לקנדה, הוא היה אמור לנסוע לעבוד באיזה אזור נידח ליד וונקובר אבל ברגע האחרון נפגש עם החברה שלנו פה באוטווה והחליט שהוא משנה כיוון לחלוטין. מזל שהוא עשה את זה כי אחרת לא היינו מכירים! אלון יכל לבחור בכל עבודה בקנדה שרק רצה, הוא יכל לבחור להגיע לקנדה ולהיות מובטל, אבל הוא בחר לעבוד במכירות כי הוא פשוט אהב את המקצוע, הוא אהב את האדרנלין, ואני למען האמת, התחלתי לאהוב אותו. הייתי הטריינרית שלו ונהניתי מכל שנייה בחברתו, אחרי כמה ימים כשכבר לא היה לו צורך בטריינרית כי וואוו, הוא פשוט היה כריש מלידה, יצא לנו לקחת יום חופש ביחד, טיילנו קצת ברחבי העיר וישבנו לאכול צהריים במסעדה נחמדה, בסוף הטיול שלנו אלון חסר הבושה החליט שלא איכפת לו בכלל מה אני רוצה ואם אני רוצה ופשוט נישק אותי, פחות או יותר מאותו יום אנחנו בלתי נפרדים. העבודה באוטווה לא רק מילאה לי את הארנק, אלא מילאה לי גם חסך רגשי שהיה לי מאז שעזבתי את ישראל.

עבודה בקנדה - "לא עוזב את העיר"

עברה כבר עוד שנה על העגלות ועוד קריסמס, והזמן טס, אני בכלל לא שמתי לב איך מבחורה בת 20 שהשניה יצאה מהצבא אני כבר כמעט בת 24, אני ואלון לקחנו בשנה האחרונה לא מעט חופשות כדי לבקר את המשפחה שלו בוונקובר ולטייל קצת באזורים אחרים שאני לא מכירה בגלל שהעבודה בקנדה קרקעה אותי לאזור האחד הזה באוטווה. הבחור המקסים שלי הציע נישואים ואני כמובן, הסכמתי. חזרנו לארץ לתקופה של כמה חודשים רק לתכנן את האירוע ועבור האירוע עצמו, כסף ידענו שלא יהיה לנו חסר בזמן הקרוב, קריעת התחת על העגלה השתלמה בענק, כל המשפחה והחברים הגיעו, אפילו סבא וסבתא של אלון הגיעו מקנדה, והייתה חתונה מדהימה. היום, אנחנו נשואים כבר חצי שנה באושר שחבל על הזמן, וחיים באוטווה בכיף שלא מהעולם הזה, עדיין עובדים מדי פעם על העגלה, אבל כבר ממזמן לא גרים במגורים של החברה, וכמובן, שלא חולקים חדר עם אף אחד אחר.
משעממת או לא, אוטווה היא העיר שלנו.

Comments are closed.